תומר מספרת על חוויותיה במסגרת משלחת נוער בברזיל.
אצל המשפחה
אוקיי, אז כפי שאמרתי לך כשנפגשנו זה כמעט ובלתי אפשרי לסכם את מה שעברתי בחודש הזה בכתבה, מספיק לראות את הנצנצים
שיש לי בעיניים כשאני מדברת וחושבת על זה ואולי יבינו טוב יותר מה התחולל שם.
אם להיות אמיתית, עד המשלחת הזו לא ידעתי על קיום ארגון הליונס, מה המשמעות ומה זה אומר ובגלל זה הייתי קצת נגד היציאה דרך המסגרת של הליונס, במיוחד כשהייתה לי אפשרות לטוס גם דרך הצופים שזו מסגרת שאני מכירה ושם מכיתה ד', אבל שמעתי על חברה שיצאה דרך הליונס למשלחת חילופי נוער וחשבתי שזה יהיה מגניב ושונה להתנתק מהמסגרת שאני רגילה אליה.
מי כמוך יודע, אבל בהתחלה כשקיבלתי את היעד של ברזיל אמא שלי הייתה ממש נגד וכמעט ביטלה את כל העניין באותה השנייה- הטיסה הארוכה שאצטרך לעבור לבד ללא מבוגר, המחיר הגבוהה, העובדה שאהיה חודש שלם מחוץ לבית, במקום רחוק, והעובדה שהיעד הוא ספציפית ברזיל לא תרמה לכל הרעיון יותר מידי.
אני כבר התחלתי לראות את החלום שלי הולך ומתרחק ממני, למרות שלא היה דבר שיותר רציתי מהמשלחת הזו,
אחרי שבכיתי על זה לאמא שלי כמעט כל יום היא אמרה שתחשוב על זה , ואז כאשר נודע לי חודש לאחר מכן
שיש עוד ילד מישראל שהתקבל לברזיל האימהות שלנו דיברו והגיע היום הגדול בו נודע לנו שנטוס סופית.
במשך 4 וחצי חודשים חיכיתי בצורה אובססיבית למשלחת, נכנסתי כל יום לקבוצה בפייסבוק לראות אם יש עדכונים וכבר אז יצרתי קשרים ודיברתי על בסיס יום-יומי עם הילידם שאפגוש שם. שלא נדבר על לדבר כל יום בטלפון עם איתי שטס איתי, עד שהגענו למצב שאנחנו יודעים אחד על השני יותר מהחברים הכי טובים שלנו.
לא אשכח את הלילה לפני, שאני רואה את המזוודה שלי ארוזה לחודש וזה הלילה האחרון שלי בארץ לחודש הקרוב.
ההתרגשות הייתה לא נורמאלית, גם חברות שלי לא האמינו וליוו אותי לשדה.
הרגע שאני ואיתי(שטס איתי) עברנו את השער ונפרדנו מכולם היה היסטרי- צרחנו בשדה ולא יכלנו לקלוט!!!!!
הגענו לברזיל, אחרי 24 שעות בין שדות תעופה( מישראל לגרמניה, גרמניה לריו דה ג'נרו ומשם טיסה פנימית לאזור המשלחת) שבהן ממש במקרה פגשנו 6 חברים שיהיו איתנו במשלחת!
ראינו שלט ענק של הליונס עם מלא אנשים מחייכים ומאושרים, וכמובן ילדים שלא מוצאים את עצמם ממש כמונו, אבל אני אישית התרגלתי לזה נורא מהר.
היה איזה חצי שעה שהיינו שם ודיברנו עם כולם ואז התפצלנו. אחותי המארחת הייתה שם!
"נפלתי" על משפחה שכביכול לא הייתה אמורה להתאים לי כל כך- אני בת 17, כשהאחים הם בין 19,27 ו30 ויצרתי קשר רק עם האחות, שהיא בת 27 כשהיא אומרת שהוריה לא יודעים אנגלית. מעט חששתי שלא אמצא דברים משותפים, נושאי שיחה, מקומות שנוכל ללכת אליהם יחד ושלא תהיה כימיה, אבל ידעתי שבסוף יהיה טוב.
ל2 הצדדים יש מזל- אני אישית בן אדם שתמיד מוצא על מה לדבר ומתחבר מאד בקלות, והמשפחה שלי הייתה בדיוק ככה!
תוך רבע שעה בבית הכרתי את כולם ומצאתי את עצמי יושבת בסלון ומדברת איתם!
המשפחה הייתה מושלמת, אני עד היום שומרת איתם על קשר. הם גרמו לי להרגיש בנוח על הצעד הראשון שדרכתי בביתם,
תמיד דאגו שיהיה לי כיף, למצוא לי פעילויות לעשות, דאגו שטעים לי... היה לי גם מזל גדול, הייתי בעיר קטנה עם עוד 3 חברים מהמשלחת
והמשפחות המארחות שלנו הם החברים הכי טובים! אז כל הזמן היינו יחד, 24\7, ברמה שאם יש שעה פנויה קבענו לעוד רבע שעה במאפייה, או בכיכר המרכזית כדי להסתובב קצת ונהפכנו לחברים הכי טובים!
אפילו ההורים הברזילאים שלי, שבכלל לא ידעו אנגלית( כמו רוב הדור המבוגר בברזיל) תקשרתי איתם והתחברתי אליהם מאד. לא אשכח שבבוקר כשעזבתי האמא המארחת שלי נתנה לי חיבוק והתחילה לבכות, ושלילה לפני שעזבתי,כשחילקתי למשפחה את המתנות שהבאתי להם, ואחת מהן הייתה חמסה עם ברכת הבית בפורטוגזית האבא בכה מרוב התרגשות. בבוקר הראשון אני זוכרת שקמתי ורק האמא הייתה ערה וניסיתי לדבר איתה והיא לא הבינה מילה, אז פתחתי גוגל תרגום ושאלתי אם היא צריכה עזרה וככה דיברנו בערך שעה!
השבועיים אירוח טסו, נהניתי בהן מכל שנייה האנשים מדהימים, והבנתי שם דבר מדהים- לגיל אין משמעות! האחים שלי היו בני 19,27 ו30 ולא היה רגע אחד שהרגשתי לא חלק, או קטנה יותר, גם איתם ועם החברים שלהם. בנוסף, זו עיר שכולם מכירים את כולם כך שהכרתי המון חברים שבכלל לא במשפחות המארחות, כל העיר ידעה מי אנחנו והתלהבו כשראו אותנו והתחושה הייתה באמת מדהימה.
לא כל יום עושים פעילויות מהבוקר עד הערב זו נקודה שחשוב להבהיר, הרבה פעמים סתם נפגשנו בבתים אחד של השני, הלכנו למאפייה, נפגשנו לראות סרט, יצאנו למסעדות... אבל היה יום שהלכנו לתיכון לספר על עצמינו שהיה מדהים, ויום שהיינו בטבע ובערים אחרות ובאמת לא השתעממתי לשנייה. וזו המטרה של האירוח- להכיר את התרבות לראות איך מתנהלים חיים שם ולא כל הזמן ללכת ולעשות וזה היה מדהים.
הפרידה מהמשפחה הייתה בין הקשות שהיו לי, אני לא בוכה בחיים מדברים כאלה ובכיתי ברמה היסטרית כשנפרדתי מהם.
לחשוב שהפעם הבאה שאפגוש את האנשים האלה לא תהיה בקרוב- זה קשה. למרות שהם הבטיחו לי שיבואו לישראל, ואני הבטחתי שאחרי הצבא זה המקום הראשון שאלך אליו.
במחנה
משם עברנו למחנה! 50 אנשים מכל העולם- מקסיקו, צרפת, טורקיה,צ'כיה, איטליה, בלגיה, אסטוניה, פינלנד, שוויץ,גרמניה,ארה"ב..
התחושה הייתה היסטרית!הייתי בחדר עם 2 בנות מקסימות(אחת מפינלנד והשנייה מהולנד) ובכללי האווירה הייתה מדהימה.
כל בוקר קמנו ונסענו לראות מקומות,טבע, מפלים, מועדוני ליונס,הכרנו אנשים, התגבשנו צחקנו אכלנו יחד ובאמת הרגשנו משהו אחר. יצא לי לפתח שיחות נפש עם אנשים על דברים הזויים, המון פעמים שאלו אותי שאלות על ישראל שחלקן לא נכונות, וישר הבעתי את דעתי וניסיתי לשנות את הסטיגמה (כמובן בצורה מכובדת, ובלי נסיון להציג את הדברים יותר יפים מאיך שהם), אבל התחושה שאני באה ומשנה דעה לגבי ישראל אפילו אצל בן אדם אחד- היא מדהימה.
כי זה עובר מפה לאוזן, וגם כי אני מרגישה שאני את שלי עשיתי. טסתי לשם כשאני מייצגת דגל, מייצגת ארץ שלמה וזה כבוד להיות שגרירה של ישראל.
הבאנו לכל החברים במחנה כמזכרת מחזיקי מפתחות של חמסה שעד היום אני מקבלת תמונה מהם שהם הולכים עם זה ומתלהבים,
וקנינו במבות ושוקלדים ישראליים שיטעמו קצת מהתרבות. כמובן שגם למדתי המון על תרבויות וארצות אחרות! ידעתם שבמקסיקו באמת יש להם צ'ילי חריף על השולחן בכל ארוחה? ושבאסטוניה 50% מהשטח הוא טבע? כל בן אדם לקח חלק גדול מהחוויה שלי,
היה קשה בשבוע להתחבר ל50 אנשים אבל אני נהניתי באמת בצורה אחרת(ובסוף היה טקס חלוקת פרסים שלא ידעתי על קיומו, וזכיתי איך שהוא בהכי חברותית במחנה).
עד היום אני שומרת על קשר עם האנשים האלה, ואנחנו מנסים ליזום מפגש של כולנו בנקודת מרכז בחופש כי אנחנו מתגעגעים.
שלא נדבר עליי ועל איתי שלמרות שאנחנו גרים בערים אחרות כבר נפגשנו פעמיים ובמקרה עתידים להיפגש מחר!
תמיד שולחים תמונות מצב או דברים שמזכירים את ברזיל וזו הרגשה מדהימה! לפני שבוע ידיד שלי מאיטליה התקשר אלייי סתם ודיברנו רבע שעה, ובדיוק לפני חודש טסתי לאסטוניה להיפגש עם חברה מהמשלחת כי פשוט לא עמדנו בגעגוע.
מי שחשב על המשלחת חילופי נוער של הליונס הוא במילה אחת גאון ואני מודה לכל הארגון הזה על ההזדמנות.
חזרתי לארץ והדבר הראשון שרציתי לעשות זה להצטרף לארגון הזה, זו באמת מתנה ואני אסירת תודה.
תודה לליונס
אז תודה לכל מי שלקח חלק בהשתתפות שלי בחוויה הזו שלא אשכח בחיים,
וכמובן אשמור עם האנשים האלה על קשר לכל החיים.
תומר דולב, 17, קריית אונו